כסף שהושקע היטב

סיפור מבדר מהאינטרנט: https://userweb.cs.txstate.edu/~br02/cs1428/ShortStoryForEngineers.htm

במפעל למשחות שיניים הייתה בעיה: בגלל אופן הקמת פס הייצור, לפעמים נשלחו ללקוחות קופסאות ריקות ללא המשחה בפנים. אנשים עם ניסיון בתכנון קווי ייצור יוכלו לספר לכם כמה זה מאתגר לתזמן את התהליך באופן שבו ממש כל יחידה תצא מפס הייצור מושלמת. לאור שינויים קטנים בסביבה (שלא ניתן לשלוט עליהם בצורה שתשתלם כלכלית) בעלי המפעל חייבים לוודא שבדיקות הבטחת האיכות מפוזרות בצורה חכמה על פני קו הייצור, כך שהלקוחות שקונים את המוצר בחנויות לא יתבאסו וירכשו מוצר אחר בעתיד.

מנכ"ל מפעל משחות השיניים הבין את הצורך העצום, ואסף את העובדים הטובים ביותר בחברה. כיוון שמחלקת ההנדסה שלהם כבר הייתה עמוסה די והותר, הם החליטו להעסיק חברת הנדסה חיצונית שתפתור את בעיית הקופסאות הריקות שלהם.

תכנון הפרויקט התנהל ממש לפי הספר: הוקצה תקציב ומנהל פרויקט, הוצאה בקשה להצעות מחיר, נבחרו ספקים לעבוד עימם וכעבור שישה חודשים (ו־8 מיליון דולר) נמסר פתרון נהדר – בזמן, בתקציב ובאיכות גבוהה. כל מי שלקח חלק בפרויקט היה מבסוט עד השמיים. הבעיה נפתרה על ידי שימוש במאזני דיוק משוכללים, שישמיעו צליל פעמון וידליקו אורות מהבהבים בכל פעם שמשקלה של קופסת משחת שיניים יהיה נמוך מדי. קו הייצור יושהה לכמה רגעים, ומישהו יצטרך לשלוף את התיבה הפגומה מהקו, ואז ללחוץ על כפתור אחר כדי להפעיל אותו מחדש.

זמן קצר לאחר מכן החליט המנכ"ל לבדוק את ה־ROI (ההחזר עבור ההשקעה) של הפרויקט: תוצאות מדהימות! אף קופסה ריקה מעולם לא נשלחה מהמפעל לאחר שהמאזניים הותקנו בפס הייצור. היו מעט מאוד תלונות של לקוחות והם צברו נתח שוק. “זה היה מעט כסף שהושקע היטב!” הוא אמר, לפני שבחן מקרוב את הנתונים האחרים בדו"ח.

בדו"ח היה כתוב שלאחר שלושה שבועות של שימוש במאזניים, מספר הליקויים שנאספו היה… 0. איך זה יכול להיות? הן היו צריכות לתפוס לפחות תריסר קופסאות ריקות ביום! אולי היה משהו לא בסדר בדיווח. המנהל פתח באג בעניין, ולאחר בדיקה מעמיקה, המהנדסים ציינו שהסטטיסטיקה אכן נכונה. המאזניים לא קלטו פגמים כלשהם, מכיוון שכל התיבות שהגיעו לאותה נקודה במסוע היו טובות.

המום ומבולבל, נסע המנכ"ל למפעל וניגש לחלק בו הותקנו מאזני הדיוק בפס הייצור. כמה מטרים לפני המאזניים, מאוורר שולחן של 20 דולר העיף את כל הקופסאות הריקות מהחגורה של פס הייצור לפח. תמה וסקרן פנה המנכ"ל לאחד העובדים, שענה לו: “אה, זה… אחד הבחורים שם את זה כי נמאס לו ללכת עד לפה בכל פעם שהפעמון מצלצל!”

8 מיליון דולר מול 20 דולר. הממ! כסף שהושקע היטב?

הבחור ששם את המאוורר צריך לנהל את החברה חחח

ראשית,
ככל הנראה ללא השקעת 8 מיליון הדולר, לא היו מגיעים לתוצאת ה-20.
השאלה הראשונה היא האם ה: ROI של 8,000,020 דולר עדיין שווה את ההשקעה.

שנית,
זה מזכיר את הסיפור בו נאסא נתקלה בבעיה של כתיבה בתנאי 0 גרביטציה.
אז היא השקיעה מיליוני דולרים בפיתוח עט שהדיו שלו לא מצריך את כוח המשיכה ולכן יכול לכתוב גם בחלל.
הקוסמונאוטים הרוסים פשוט לקחו עפרון.

אני מכיר סיפור שקרה במוקד תמיכה בארץ…
מוקד שעמד על 86% עמידה ביעדים באופן קבוע והחברה רצתה לשפר.
הביאה חברת יעוץ חיצונית והשקיעה 2 מליון שקל בחקירת המבנה והחלטה על עדכון צורת העבודה.
במקום שתומך יקום ויחפש ותיק שיעזור לו - להתקשר לקו “בכירים”.
יום למחרת שהתחילו בשיטה החדשה, המוקד עלה ל-35% עמידה ביעדים.
אמרו - זה יום ראשון, בטח העובדים עוד לא למדו.
באותו שבוע המוקד עמד על 30~40 אחוז ביעדים באופן קבוע.
מנהל המוקד הוציא פניות ליתר יחידות החברה - טכנאים, שרות וכו’ על מנת שיתר העובדים ישתפרו ויעבדו כמו שצריך, כי ברור שהשיטה החדשה פשוט מבליטה בעיות במקומות נושקים.
עבר חודש וכולם כבר התרגלו למצב הנתון.
(במבט אישי… נהנתי לבוא למשמרת אחר הצהריים, כי כבר כולם מיואשים ואין מה לעשות עם התורים)
מה גם שקצב התחלופה במוקד הוא גבוה… אז אחרי כמה חודשים, רוב העובדים כבר עבדו רק בשיטה “החדשה”.
אחרי שנה, היו צריכים לתקן משהו בתשתיות והחליטו לעבוד לפי השיטה “הישנה”… כולם כועסים, לא מבינים מה זו השיטה הזו שצריך לקום ולחפש ותיק שיתן תשובה, אבל אין מה לעשות - קו הבכירים מושבת ופתאום…
92% עמידה ביעדים.
טוב, ניסו עוד יומיים - כל יום 95% עמידה ביעדים.
לקחו את השיטה ה"חדשה", קיללו ששפכו כסף לשווא וחזרו אחורה בזמן.

לפני ההשקעה של ה-8 מליון דולר, לא היה פעמון שהפריע לבחור.
שאלה נוספת תהיה בכמה עלה הרווח החודשי/ רבעוני/ שנתי כדי להחליט האם ה-8 מליון היו הוצאה טובה

שמעתי גם סיפור על חברה למשחות שיניים -

חברה אחת החליטה לפנות לחוכמת ההמונים, ובפניה נשאל איך ניתן יהיה להגדיל את הצריכה של משחות השיניים.
הזוכה המאושר יקבל מליונים (לא זוכר את הסכום המדוייק).

לאחר כמה חודשים של רעיונות מהמון אנשים שנספלו על הסף כנראה בגלל שנדרש להגדיל את תקציב היצור או שהרעיון לא היה ראלי במיוחד.

בחור אחד הציע פשוט להגדיל את חור האריזה של משחת השיניים בכמה מילימטרים, והצריכה גדלה פלאים.

הסיפור הזה https://youtu.be/uY-u1qyRM5w של פיינמן מלא בדוגמאות כאלו. ספציפית , הסיפור על מפעילי IBM שמתחיל בדקה 52:50 נראה לי ממש דומה לסיפור המאוורר

זו כמובן אגדה אורבאנית, לא קרה מעולם. בתנאי חוסר כח משיכה, גרגירי הגרפיט (ממנו עשוי העפרון) הנוצרים תוך כדי כתיבה מתפזרים בחלל ועשויים לגרום לבעיות שונות ומשונות - במערכות החשמל, הנשימה ומה לא. אבל - הסיפור - יפה.
אחת הבעיות הנלוות למומחיות היא סוג של צרות אופק שלא מאפשר לחזור לאחור, אל הפתרונות של 20 הדולר. אנחנו רואים את זה פה ושם בחיים.
תמיד כדאי להתייעץ עם “עיניים נקיות” שלא מכירות את הבעייה - לפעמים יוצאות הברקות…

הוא מדבר על תקופה אחרת.
התקופה ש"התוכנית התעופפה לי" היתה שנפלת בדרך וכל הכרטיסיות שלך מפוזרות על הרצפה.
על מפעילי מחשב ששברו תוכנית גדולה ל"מיקרו" או "פונקציות"על מנת להאיץ ריצה.

כן. בעיני העיקרון פה זה לסמוך על האנשים שבאמת עושים את העבודה, לקחת אותם ברצינות ולקחת את הזמן להסביר את הבעיה בלי לזלזל ביכולת של מישהו לפתור בעיות. יותר מדי פעמים אנשים מזלזלים באנשים אחרים מכל מיני סיבות וכדאי לנסות להמנע מזה

חייב לציין שאנשים עצלניים מוצאים את פתרונות ממש יעילים